פס"ד תקדימי קובע את חובת המדינה לממש את הסכמי הרציפות לעוברים מפנסיה צוברת לפנסיה תקציבית – הגמלאית זכתה בחצי מיליון ₪
בית הדין האזורי לעבודה בבת ים חייב בחודש פברואר 2024 את המדינה, שיוצגה על ידי עו"ד עמי פרנקל, בתשלום פיצויים לגמלאית של המדינה, שגמלתה קוצצה בפתאומיות לאחר עשרים שנות פנסיה תקציבית.
בפסיקתו העקרונית (על"ח 24415-06-22, נעמי שכטר נגד מדינת ישראל וקרן מקפת) קבע בית הדין, כי גם אם התברר, שחלה טעות בחישוב קצבתה של הגמלאית, כך שקיבלה גמלה ביתר, המדינה מנועה עתה מלתקן את טעותה, זאת משמדובר בגמלאית בגיל מתקדם, שפגיעה בקצבתה לאחר שנים כה רבות עשויה לגרום לערעור בתחושת הבטחון והיציבות שלה.
בהתאם לתקנות "הסכם הרציפות" החל במשק, עובד שהיה מבוטח בקרן פנסיה ותיקה ועבר לעבוד בשירות המדינה, קצבת הפנסיה שלו מחושבת כאילו עבד לכל אורך הדרך בשירות המדינה, והפנסיה התקציבית המשולמת לו מהמדינה, מחושבת גם בעבור השנים בהן עדיין לא עבד בשרות המדינה והיה מבוטח בקרן הפנסיה הוותיקה.
בהתאם לכך, על הקרן הוותיקה להשתתף ולהעביר למדינה את החלק היחסי בקצבה, המגיע לעובד בעבור התקופה בה היה מבוטח בקרן, ועל המדינה להעביר לגמלאי את מלוא הקצבה הכוללת את שתי התקופות יחדיו.
תקנת ה"רציפות", המחייבת לשלם לעובד פנסיה תקציבית המחושבת לפי שכרו האחרון במדינה, גם בגין התקופה שקדמה להעסקתו בשרות המדינה, עוררה בעבר כותרות לא מעטות. לאחר הלאמת קרנות הפנסיה הוותיקות בשנת 2003, ביקשה המדינה לבטל את תוקפה של תקנת הרציפות, אך בפסק דין שניתן בבג"ץ נקבע, כי הסכם הרציפות עדיין בתוקפו (בג"ץ 2944-10 אברהם קוריצקי נ' בית הדין הארצי לעבודה).
בשנת 2020, באופן פתאומי חד-צדדי וכוחני, תוך סירוב לבקשתה לקיים לה ראשית דבר שימוע, הודיעה מנהלת הגמלאות במשרד האוצר לגמלאית על קיצוץ משמעותי, העומד לחול באופן מידי על קצבתה.
המדינה טענה, כי הקצבה ששולמה לה במשך עשרים שנה, שולמה לה "בטעות", מפני שהתברר, כי קרן הפנסיה הוותיקה מקפת, המחויבת כאמור בהשתתפות בקצבתה של העובדת, אינה מעבירה למדינה את חלקה היחסי בקצבת הפנסיה התקציבית, ומשתתפת בסכום נמוך בהרבה.
הגמלאית, קשישה בשנות השמונים לחייה, פנתה לקרן מקפת על מנת להבין מדוע הקרן אינה משתתפת בקצבתה בהתאם להסכם הרציפות. בתשובתה לעובדת טענה הקרן, כי חישוב השתתפות הקרן בוצע מיד עם פרישתה של העובדת בשנת 2001, ולפיכך החישוב "התיישן" והגמלאית מנועה מלהעלות כל טענה בעניינו.
המדינה, לעומת זאת, טענה כי חישוביה של הקרן אינם מעניינה, וכי בכל הקשור לחלק הגמלה המחושב עבור תקופת העבודה הראשונה, המדינה היא "צינור" בלבד לתשלומים המגיעים מהקרן. לפיכך, טענה המדינה, כל עוד לא תעביר הקרן למדינה את מלוא החלק היחסי בגמלה, תקוצץ הגמלה בהתאם.
הגמלאית, שמצאה עצמה בין הפטיש לסדן, כאשר כל גוף מעביר את אחריותו למשנהו, עתרה לביה"ד לעבודה כנגד המדינה וכנגד קרן מקפת, בדרישה לבטל את הקיצוץ בגמלתה ולחייב את קרן מקפת בהשתתפות מלאה בחלק היחסי בקצבה.
בפסק הדין נדחתה טענת ההתיישנות של הנתבעות ובית הדין לעבודה קיבל את מלוא טענותיה של הגמלאית, וקבע כי הקיצוץ שביצעה המדינה בקצבתה של הגמלאית מנוגד להסכם הרציפות, וכי על המדינה לבטלו מיידית.
בית הדין דחה את טענת המדינה כי היא משמשת צינור בלבד להעברת השתתפות הקרן, וכי האחריות על תשלום מלוא הקצבה מוטל על המדינה, זאת בלי כל קשר לשאלה אם הקרן אכן משתתפת בהתאם לחובתה.
בית הדין הוסיף וקבע, כי גם אם אכן התברר שבמשך עשרים שנה חלה טעות בתשלום קצבתה של העובדת, המדינה מנועה מלתקן את טעותה זו, שעה שהגמלאית מצויה בגיל גבורות, ולאחר שנים כה רבות בהן הסתמכה על גובה הגמלה כפי ששולם לה.
בית הדין עמד על חשיבות ההכרה המוגברת ב"אינטרס ההסתמכות" עת מדובר בגמלאים מתקדמים מאוד, וקבע כי במקרה שכזה המדובר בפגיעה שאינה בהכרח רק כלכלית, אלא פגיעה שעלולה לגרום לערעור בתחושת הבטחון והיציבות. בנוסף קבע בית הדין, כי החלטתה של המדינה להוציא לפועל את הקיצוץ באופן מידי וללא מתן זכות שימוע כמתחייב בחוק הגמלאות, מנוגד לחוק הגמלאות, והורה למדינה לשלם לגמלאית פיצויים בגובה 25,000 ₪ בגין הפגיעה בזכות השימוע, לצד תשלום הוצאות משפט בגובה 12,000 ₪ לכל אחת מהנתבעות. אקטואר מטעם התובעת אמד את ההישג בסך של כחצי מיליון ₪.
המדינה והקרן העדיפו שלא להגיש ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי.
לפסק הדין המלא לחצו כאן
