שרון בלאט, מעצבת גראפית בלשכת הפרסום המרכזית שליד משרד ההסברה הועסקה בה באמצעות חברות כוח אדם ושירותים שהתחלפו ביניהן מעת לעת במשך 15 שנים. לשכת הפרסום הממשלתית היא שאיתרה אותה לעבודה בשירות המדינה אך במקום להעסיקה כעובדת מדינה, נשלחה שרון לחברת כוח אדם שלכאורה שימשה מעסיקתה בעוד שלאמיתו של דבר שימשה צינור לתשלום שכרה בלבד. תנאי עבודתה נקבעו על ידי המדינה והיא זו שפיקחה על עבודתה. מנהליה של התובעת היו עובדי מדינה, הם שהנחו אותה בעבודתה מקצועית, הם שקבעו את שכרה, היקף משרתה ושעות עבודתה וחופשותיה.
בתחילת 2012 התמנה מנהל חדש ללשכת הפרסום הממשלתית והלה החליט לפטר את שרון בלא עילה חוקית ומטעמים של אפליית נשים אמהות והעדפת עובדים גברים, המוכנים ומסוגלים לעבוד "משמונה בבוקר עד שמונה בערב". זאת, בעוד ששרון הנה אם חד הורית, המועסקת ב-75% משרה, ומשתכרת שכר גבוה מידי לטעמו של המנהל, שסבר שיוכל להביא עובד שיעבוד שעות רבות יותר ובשכר מופחת.
בחודש אפריל 2012 פוטרה שרון על ידי הלשכה והפיטורים נעשו ללא שימוע ומבלי שניתנה לה זכות הטיעון. לתובעת נאמר, כי היא מפוטרת מהיום להיום וזאת מבלי למסור לה מהן העילות לפיטוריה. כן, הובהר לה כי ההחלטה על פיטוריה היא סופית ומוחלטת.
בעקבות החלטת הפיטורים הגישו עו"ד עמי פרנקל ועו"ד דנה מכניאן בקשה דחופה לצו מניעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. והנה, עוד לפני שנערך דיון בפני בית הדין, לאחר שנוכחה בחומרת טענותיה של העובדת והראיות שבתיק, החליטה הפרקליטות לחסוך לעצמה את ההפסד המשפטי הצפוי, והמדינה חזרה בה באופן מידי מהחלטת הפיטורים הפסולה, תוך שהיא ממשיכה, ולו מן השפה אל החוץ, לכפור בטענה כי היא ולא אחר, הנה מעסיקתה האמיתית של שרון. בית הדין לעבודה רשם לפניו את נסיגתה של המדינה מהחלטת הפיטורים הבלתי חוקית וקבע דיון נוסף בשאלת מעמדה של העובדת, שדרשה בתביעה שהגישה להיות מוכרת כעובדת מדינה.
והנה בדיון שהתקיים בתיק בחודש אוקטובר 2012 נסוגה בה בשנית המדינה גם מעמדתה המוצהרת בנושא זה, והכריזה כי היא מוכנה לקלוט את העובדת כעובדת מדינה.
