מאת עו"ד עמי פרנקל, דה מרקר
באחרונה התבשרנו על החלטת שר הביטחון, אהוד ברק, להביא לסיום את כהונתו של יצחק טוניק, אזרח עובד צה"ל, כמפקד גל"צ.
הידיעה על פיטורי טוניק, או יותר נכון על ההכנות למינוי מחליפו, הגיעה לאוזני המועמד לפיטורים באמצעות הודעת טקסט ולא לוותה בהנמקה כלשהי. בעצומה שהפיץ המכון הישראלי לדמוקרטיה, ושעליה חתמו כמה עשרות משפטנים בכירים, נקרא שר הביטחון לבטל את החלטת הפיטורים לאלתר בשל מה שהוגדר "פגיעה משמעותית בעצמאות גלי צה"ל כגוף משדר והעדר הנמקה".
אין ספק, שהאופן, שבו הודיע ברק על סיום כהונתו של טוניק הוא מכוער וראוי לכול גינוי. הכך יכולה לבוא אל קיצה העסקת עובד ? אין זה ראוי להביא לקיצה של העסקת עובד באשר הוא, זוטר כבכיר. ואולם, האם בהליכי פיטורים משפילים שכאלה יש פגם חוקי?
משפט העבודה הישראלי אימץ, למרבה הצער, את דוקטרינת ההעסקה והפיטורים האמריקאית- Employment at will, כלומר, העסקה על פי רצון. ברצונו יעסיק, וברצונו יפטר. בתי המשפט הכירו בכך שעיקרון זה תקף אצלנו, הגם שחוקים מסוימים מגבילים דוקטרינה זו בכול הנוגע לנשים בהריון, נכי צה"ל, מארגני ועד עובדים ועוד. ואולם אלה היוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל הבסיסי, שבמהדורתו הקיצונית גורס, כי ניתן לפטר עובד "מסיבה טובה, מסיבה רעה ואף ללא כל סיבה".
באירופה אין לתפיסה האמריקאית דריסת רגל. המעסיקים נדרשים לנמק את החלטתם לפטר עובד והחוק קובע רשימה סגורה של עילות לגיטימיות לפיטורים הוגנים: ביצוע עבירת משמעת, תפקוד מקצועי לקוי או צורך אמיתי בפיטורי צמצום.
המחוקק הישראלי ישב לפני שנים רבות על המדוכה בדונו בהצעת חוק חוזה עבודה, 1985. ההצעה ביקשה, בין השאר, להעתיק את המודל האירופי לתעסוקה ופיטורים ונקברה חיים.
את החסך הגדול שהעדר חוק חוזה עבודה מילאו בתי הדין לעבודה, שבנו והרחיבו עם השנים את חובת השימוע, שמזה שנים חלה גם על מעבידים במגזר הפרטי, קל וחומר במגזר הציבורי ולכול עובד זכות לשימוע בטרם פיטורים. השימוע במשפט העבודה ממלא במידה מסוימת את שבית המחוקקים הישראלי הזניח. החובה לקיים הליך שימוע בטרם פיטורים הכניסה בדלת האחורית את חובת ההנמקה, ופתחה פתח משמעותי לעובדים להתגונן מפני הליכי פיטורים חסרי תום לב, הנעשים משיקולים זרים.
ואולם בכך אין די. חובת קיום שימוע אינה יכולה להחליף חקיקה ראשית, שתקבע את החובה לנמק פיטורי עובד ותנקוב אף היא ברשימת עילות פיטורים דומה לזו המקובלת באירופה.
מן הראוי היה שהמשפטנים הבכירים, שחתמו על עצומת המכון הישראלי לדמוקרטיה בעניינו של מפקד גל"צ, לא יסתפקו רק ביציאה להגנתו של עובד אחד ויחיד בכיר ומקושר. מוטב היה, שיטילו את כול כובד משקלם לטובת חקיקת חוק, שיחייב את המעסיקים לנמק החלטה לפטר עובד, ולקיים הליך שימוע מוסדר בטרם תתקבל החלטה בעניינו. אם במסגרת חקיקה שכזו תוטל סנקציה של כפיית העובד המפוטר על מעסיקו מפר החוק, תיעלם מאליה השיטה הנלוזה של פיטורי עובד, זוטר כבכיר, בשיחת טלפון או בהודעה פומבית מעל לראשו ובלא נימוק.
